כשאתה בוחר איזה סרט מדע בדיוני חדש לראות בסוף השבוע, אתה מבין שמה שנמצא כרגע במגה-פלקס לא עומד לעלות על הברק של כלת פרנקנשטיין או אפילו הַגָעָה. מה שאתה מקווה לו הוא הצטיינות מוצקה של א בלייד ראנר 2049 , או אם לא מצליחים בכך, המחנה מושך קלף כמו רע זרדוז אוֹ שדה הקרב .
אוהדי האופרה הם, למעשה, כמו אוהדי מדע בדיוני (אחרי הכל, האופרה היא אותו דבר כמו אופרת חלל, רק בלי החלל), ואנחנו גם כמהים ליצירה חדשה שמתקרבת לאחת הקצוות הקוטביות של יצירת מופת או אשמה. הנאה.
למרבה הצער, עם זאת, המאמץ האחרון של המלחין תומאס אדס, המלאך המדביר , שהוקרנה בבכורה האמריקאית ביום חמישי בערב ב- Met, לא משיגה אף מטרה. זה יקר אבל לא טוב, א גאוורסטורם של תיאטרון הליריקה.
הבעיה, אני חושב, מתחילה בבחירת חומר המקור: הסרט החידתי משנת 1962 מאותו שם מאת לואיס בונואל. פרגזה של תמונה זו, הנוגעת לקבוצת אנשי חברה שנלכדו באופן מסתורי בחדר סלון אלגנטי, היא מחוץ לתחום סקירה זו, אך באופן בסיסי החומר נראה אנטי-אופרטיבי.
עמדו להופיע קמיע. וקווי הקול המאומצים עונדים על האוזן כמו שהם חייבים להיות על גרונות הזמרים: יותר מחטט ורטנה ממה שהיית מקבל בשווי העונה חַשְׁמַל .
אחרי שעוקב בצורה עברית של תרחיש הסרט לאורך כל אורכו, האופרה עוקפת לפתע ב -20 הדקות האחרונות שלה בערך. אחת האורחות, דיוות האופרה לטיסיה, משגרת לאריה המתארת חזון אפוקליפטי.
או כך לפחות אנו מניחים, מכיוון שהקו הווקאלי מניע את הסופרן המחוננת אודרי לונה למרשם שריקות כלבים גבוה בטירוף, בו כל הטקסט נשמע כמו eep-eep-eep. ואז כל הגיהינום משתחרר. פעמונים מצלצלים, אנשים צורחים, התזמורת מתפוצצת כמעט ממש ואז ...
נו מה צריך להתרחש הבא היא גרסה של הכחשת הסרט: אורחי המסיבה שהוצלו משתתפים במיסה של הודיה, רק כדי לגלות כי עַכשָׁיו הם לא יכולים לברוח מהכנסייה. אבל במקום הסיום האירוני הזה, האופרה בוחרת במה שאפשר לקרוא לגמר סטיבן קינג: הבית מתעורר לחיים ואוכל את כולם.
יש כמה דברים להתפעל באופרה זו, כולל הווירטואוזיות של המלחין ביצירת חומות קוליות מרגשות מבחינה קרבית, כמו גם כמה ביצועים עדינים בתפקידי משנה של זמרים ותיקים כמו רוד גילפרי ואליס קוט.
אבל בעיקר המלאך המדביר יוצר בשוגג תחושה של אמפתיה לדמויות הלא סימפטיות שלו, כשאנחנו בקהל זוכים לחוות ממקור ראשון איך זה מרגיש להיות לכודים.